רק התחלתי- כבר עברתי דירה! I've Moved

הי לכולם!

אם הגעתם לבלוג שלי.. איזה כיף! טוב שבאתם.
אבל אחרי התנסות במערכת וורדפרס החלטתי שהיא לא מספיק נוחה לי.
אז עברתי לבלוגר- יחד עם כל הרשומות והתגובות.

http://keetisis.blogspot.com/ 

מקווה לראות אותם שם:)

מודעות פרסומת

מאחורי הקלעים של חיי

תגיות

, , , , ,

בניה מחדש
מאיפה להתחיל? מהסוף או מההתחלה? יש כל כך הרבה מה לספר..
אתחיל את הסיפור שלי בהרצת הסרט קצת לאחור, לקיץ של 2010. אחרי 4 שנים של טירוף בשנקר שנה עבודה כמעצבת גרפית בתל אביב- בלמתי בקול חריקה גדול. אמרתי, סטופ! אבל זה היה סטופ מבוהל מאוד. הקרקע שיצרתי ובניתי במו ידי וזיעתי, נשמטה מתחתי. לב דופק, פחד אימים. שום דבר אז לא היה יציב בחיי, גם לא העולם הרגשי.. עברתי מקשר לקשר, בלי לעצור יותר מידי, מהפחד הנורא של להיות לבד. תפסתי לעצמי חוף מבטחים, והחלטתי להרשם ללימודי תרפיה באמנות בבית ברל. חיפשתי עוגן במקום אחד, ודווקא בדרכו הלא צפויה העוגן האמיתי הגיע מתוך היצירה. מתוך עומק הדיכאון שבו שריתי בקיץ ההוא, גיליתי בחזרה את האמנות שלי. עוד רישום, ועוד שרבוט. מצאתי את עצמי במשך חודשים שלמים, לבד, עם עצמי, בדירתי הקטנטנה, מציירת ומציירת ומציירת.. הכוח של היצירה שלי, החזיר לי את עצמי. אחרי שהלכתי עמוק עמוק לאיבוד במצולות העצב וקהות החושים. מתוך המקום הזה יכולתי לנער את האבק שהצטבר, ולחזק את היכולת שלי לעמוד בכוחות עצמי, להנות אפילו מלהיות לבד, להכיר את עצמי, להבין מה הוביל אותי למקומות החשוכים יותר. בשנה שלמדתי בבית ברל, הרגשתי רגל בפנים רגל בחוץ ואף נטרתי ללימודים טינה, שהרי הם לוקחים ממני את הזמן לצייר. נאחזתי בלימודים עד שאחרי חופשת הסמסטר חזרתי, מתוך המקום של להנות מהלבד, פגשתי והתאהבתי באיש האהוב שלי, נמרוד,אשר חיזק את מה שכבר התחזק. מחוזקת, ובטוחה הרבה יותר באמנות שלי, והחלטתי לשחרר את הלימודים, את התרפיה, ולפנות את המקום למה שהיה כל כך הרבה יותר אני, כל כך הרבה יותר אמיתי. השתחררתי מכבלי ההכרח.

לבחור בחלום האמיתי
רגע, רגע.. זה עוד לא הסוף (אתם איתי?) קיץ 2011, אין יותר בית ברל, עברתי  מרמת גן לגור עם נמרוד במושב, בונים בהמון התרגשות ואהבה יחד את הבית שלנו ואין ספק שלכך היה מרכיב מהותי מהיכולת שלי להקשיב לרגשות שלי, ביססתי קרקע חדשה טובה ואוהבת, בעצם בפעם הראשונה בחיי הבוגרים שהיה לי בית אמיתי.
אבל מה עכשיו? אני לא לומדת, אני לא עובדת. הרגשתי שנזרקתי למים ועלי להתעשת ולשחות יחד עם כל הדגיגונים האחרים. אבל משהו בי ממש לא רצה לשחות ככה. כשמשהו לא מתאים אתה יכול להכריח את עצמך להתאים, אבל הייתי שם כבר בעבר, וזה מתכון בדוק לאומללות. לנוכח כל כך הרבה תגובות לייקים ותגובות אוהדות ואוהבות בפייסבוק לעבודות שלי, ועם כניסתי לתערוכות,  ידעתי שמשהו אחר צריך לקרות.

להיות, או לא להיות, ואם להיות, אז מה להיות? ואיך להיות? כמה ואם מספיק אנחנו שואלים את עצמנו מי אנחנו, ומה אנחנו   רוצים. רוצים. לא צריכים. כמה מתוך החיים שלנו אנחנו חיים בפשרה, הולכים בתלם, אך לא בתלם הנכון עבורנו. עסוקים במסע שכנועים מרשים, שאלו החיים שרצינו. אולי אם נאמין מספיק, נהיה מאושרים מספיק. מספיק כדי לחלום. איפה אבל החלומות של הילדים שהינו פעם? עטופים בפחדים שהחיים העניקו לנו. בחודשים האחרונים אני עומלת בכמה ערוצים; יצירה, למידת השוק, בניית תשתית חברתית חשובה, אני בונה ורוקמת את הבייבי שלי, קראתי לו Keet.is שאני צופה לו עתיד רחב ועשיר. ידעתי שאני רוצה לקחת את היכולות שלי וליצור איתם חיים, להפוך אותם למוצרים שיגלמו בתוכם את האמנות שלי, ולמעשה יגלמו בתוכם את עצמי. בשלושת החודשים האחרונים התחלתי תהליך אימון, שנתן לי את המקום לחקור, להתבונן, לשאול את השאלות הנכונות, ולהעמיק את כושר העשייה, ועל כך אני מאוד מודה לטל, המאמנת המקסימה שלי.

מעל לשולחן שלי..

לוח ההשראה שלי.

Keet.is, הבלוג, מסע
בבלוג הזה, אני רוצה לקחת אותכם למאחורי הקלעים של יצירת Keet.is. צעד אחר צעד. לספר לכם את הסיפור שלי ושלו, ושלהדרך שלנו יחדיו. המוצרים נולדו מתוך התהליך אותו עברתי בעצמי. חיפוש ההשראה, האמונה ביחודיות ובאינדוידואליות הספציפית שלי, יצירה-בריאה. כל אלו מוטיבים שילוו את המותג. היום אני בשלבים סופיים של הוצאה של מחברות שיהיו מוקדשים לחלומות, יצירה, והשראה. הכל בהוצאות מוגבלות, בעבודה ידנית. דרך המחברות אני מחפשת ליצור דיאלוג בין האמנות שלי למילים ולתוכן שיביא בעל המחברת.

אתמול אספתי את כרטיסי הביקור שלי מבית הדפוס, האמת שהעיצוב היה מוכן כמה זמן מה, אבל תינוק יוצא כשהוא מרגיש  שאמא שלו רגועה; אז הנה, אני שמחה לשתף הסנונית הראשונה מבית Keet.is;

יאק!

רציתי להוסיף שבלולים לסטיילינג אבל הם החליטו לעשות אורגיית שבלולים!
בואו לדף הפייסבוק והצטרפו אלי: http://www.facebook.com/keet.is

להיות קופסת שימורים על מדף במכולת

תגיות

, , , , , , , , ,

מזל שיש (יותר נכון, הייתה) מוסיקה כמו של פינק פלויד בעולם. אני עכשיו מאזינה לצלילי Dark side of the moon, האם עוד יש כאלו היום שמגיעים לרמה כזו של יצירה מוסיקלית? שמצליחים לגעת בכל המקומות? שנוצרת מתוך אמת של נפשו של אמן ולא בחסות קוקה קולה? אני יודעת שנהוג להתמרמר על הקדמה שהורסת.. זה האמת בנאלי. אבל היא אכן אמת. כלומר, בבסיס האדם נשאר אותו דבר, אותם מרכיבים פסיכולוגיים. אך איכשהו המתכון המחודש, המזורז, כמו סוכרזית, כמו בריטני ספירס, נדמה שזה דומה, אך למעשה מזוייף, מנסה להראות שהוא אמיתי, מתעתע. אולי הגורם לתהליך הרקבון הנפשי הזה, נמצא בנקודה בה הפסקנו לראות אחד את השני כאנשים, אלא כמוצרים.

הנה ציטוט מהמאמר "העיר הגדולה וחיי הנפש" של גיאורג זימל (1903); "כל היחסים הרגשיים בין בני אדם מושתתים על ייחודו של האדם, ואילו היחסים התבוניים מתייחסים לבני אדם כאל מספרים, כאלו היו הדברים חסרי ערך בזכות עצמם, וכאילו כל העניין בהם מתמצה אך ורק בהישגים הניתנים למדידה. כך נוהג בן העיר הגדולה בספקים, בקונים ובמשרתים שלו, ולעתים- גם באנשי חוג המחויבות החברתית שלו; כל זאת בניגוד לאופיו של המעגל הקטן ממנו, אשר בו ההיכרות הבלתי נמנעת עם אנשים כפרטים מעניקה ליחסים גוון רגשי יותר, לעומת המדידה האובייקטיבית של שירות ותמורה".
זימל למעשה טוען שהתנאים הפסיכולוגיים שהעיר יוצרת אינם מאפשרים יחסים רגשיים עמוקים, בשל מספר הרב של גירויים וניגודים, האדם נמנע מלהגיב לסביבתו באופן אישי מידי. "האדם הכלכלי", כפי שזימל קורא לו, רואה באנשים כממלאי פונקציות, מוכר-קונה, מעסיק-עובד, נותני שירות.

Berlin 1903

מעניין להריץ את גלגלי הסרט אחורה, לשנת 1903, ומשם ללחוץ על פליי. באותה שנה האחים רייט הטיסו את המטוס בפעם הראשונה, עוד 11 שנה לפני מלחמת העולם הראשונה, רק כמה שנים אחרי המצאת הקולנוע, מוסיקה עוד היו שומעים בגרמופונים, עוד לא המציאו את הפטיפון.. ועכשיו הריצו את הזמן, מלחמת העולם השניה, היטלר, מוסוליני, סטלין, פצצות אטום, מיתון, פרסומות, נערי פרחים, 70, 80, 90, המילניום, מחשב, אינטרנט, גוגל, פלאפון, אייפון. הרשימה עוד ארוכה מאוד. אני חושבת שזימל תפס בצורה חדה ומדוייקת את מה שקורה לאדם בתנאים כאלו. מעניין מה היה אומר אם היה יכול לראות את עולמנו היום. העולם בו לא רק שאדם רואה את שכנו כאובייקט, עכשיו הוא מתייחס לעצמו כך, עכשיו הוא מותג. כמו האנשים שמוכנים לחלוק את נפשם מול מצלמות ולהפוך את עצמם לקריקטורה. איפה הנפש שלהם? קרוב לודאי קבורה מתחת למסיכות.

"…capitalism is basically a system where everything is for sale, and the more money you have, the more you can get. And, in particular, that's true of freedom. Freedom is one of the commodities that is for sale, and if you are affluent, you can have a lot of it. " Noam Chomsky, 1974

ishop- ברברה קרוגר

אנחנו כאמור, בתוך המכונה הזאת, המכונה שהופכת אותנו למוצרים, שהופכת מלחמות לגיבורי תרבות, ופסיכופטיים למנהיגים. חשוב לזכור את זה, כדי להאבק במכונה הזאת, כדי שלא תקח לנו את הנשמה, שלא נהפוך להיות קופסת שימורים על מדף במכולת.

לתהות בצהרי יום חורפי

בייבי סטפס
חצי יום מול מסך המחשב, מיילים, פייסבוק, פוטשופ, לעשות הר של כלים שהביטו בי במבט מרושע, מכונת כביסה ששכחתי לתלות אתמול, סיבוב נוסף ואז לתלות, אילוסטריטור, לחכות לבעל הדירה שיסדר את הדלת שאיננה ננעלת. ועדיין אני לא מרגישה שעשיתי משהו היום. כי רוב היום לבשתי פיג'מה. כי אף אחד חוץ ממני לא יודע מה עשיתי, אז אולי זה כמו עצים נופלים כשאיש לא שומע, האם הם משמיעים קול? המנטרה החדשה שאני מנסה לאמץ כדי לא להתקע במעגל הזה, הוא לחשוב כל כל צעד בכיוון הנכון, גם אם הוא קטנטן, וגם אם לא הצליח בניסיון הראשון, כהתקדמות. שינויים בחשיבה, לוקח להם זמן לחלחל. מידי פעם מבליח לו קוטר מיוסר מעצבן שמנקר לי בראש.

עברתי לעבוד על הספה בסלון, שינוי נוף. אולי כמו להסתכל על ציור אחרי כמה ימים במבט חדש, אולי אם הסביבה תיהיה שונה יגיעו דברים אחרים, שהיו צריכים שינוי זווית כדי לצוף. מפה, אני יכולה לראות את שולחן העבודה שלי. באמת פינה חמודה, לא הכי מסודרת, ספרים, בלוקים של דפים, סקאצ'בוקים, טושים, עטים, עפרונות. כולם חיים ושורצים יחד שם. תמיד סיקרן אותי לראות עמדות עבודה של אמנים, עולמות שלמים נחשפים ומתגלים. אולי לפעמים יותר מרתק מהתוצאות הסופיות (בחלק מן המקרים).

החורף מחשיך את האור מאוד מהר, השעה ארבע אחר הצהריים, ובהגנבת מבט לחלון אני מבחינה שהאור לאט לאט כבה ונהיה סגלגל יותר. שחייתי בעיר שכחתי כמה החיבור לטבע, לאויר, לשקט, היו לי חסרים. אתמול השקפתי החוצה יחד עם יוקו החתולה הקטנה, וגיליתי שעל עץ התאנה שכבר כל עליו נשרו, ונותר ערום ויפה, עליו, עומדת ציפור שטרם ידעתי את שמה, מרחוק יכולתי להבחין שגופה אדום כהה וכנפיה כחולות מנצנצות, ומקורה כתום וגדול. רבע שעה הסתכלתי עליה עד שעפה. אח"כ הבנתי שהיה זה שלדג. באותו זמן מתחת לעץ, התהלכה לה אנפה לבנה יפיפיה, ודגה תולעים מהאדמה, זאת, עד שהגיע עורב צוורחני שדרש את הטריטוריה לעצמו.

נוף מחוץ לחלוננו במושב- מתחת לצמחים יש אוטו שבטח לא זז כבר כמה עשורים לפחות

היום עבדתי על כרטיס ביקור לעצמי. מטלה קשה כי רמת הביקורת העצמית עולה פי מיליון כאשר הכרטיס הזה אמור לתמצת את המהות שלי עצמי. כמו לצייר פורטרט עצמי. תהיתי לעצמי, עד כמה בעידן הטכנולוגי והאייפוני, יש ונותר עוד מקום לכרטיסי ביקור. האם זה עוד מנהג שנשמר, שיש לו עוד תכלית? לא יודעת. הכרטיס האחרון שקיבלתי היה שבוע שעבר מהמוסך ברמלה. שהשתיקה תיהיה יפה לו.

מקננת קן
יש לי תחושה שאני "בהריון" עם הפרוייקט העצמי שלי שיצא לאור רק לקראת פסח. אולי ככה מרגישים סופרים, כותבים, כותבים, כותבים, וההתהוות והעשייה נמצאים בנפש ומתחת לפני השטח, כמו עובר. אז אני עכשיו מקננת ומכינה את השטח ל"תינוק" שיבוא.

Hmmmm...

בוקר

תגיות

, , ,

קמים לבוקר במושב ; בקושי אור בחוץ, יום אפור, שעון מעורר בקצב סמבה מתקתק. יוקו, החתולה הקטנה, כבר למדה לזהות את הצלצול ורצה מן הסלון לדלת חדר השינה ומייללת שנכניס אותה. אני קמה מוקדם כל בוקר יחד עם נמרוד שיוצא לעוד יום עבודה בבית החולים.. תה, פרוסה, שאיפה, חיבוק והוא יוצא.. היום זה יום של תורנות, גם לפני יומיים הייתה תורנות. ואני נשארת בבית יחד עם החיות; מקס הכלב (שחזר הביתה! למי שקרא את הפוסט הקודם), דנה חתולה פנסיונרית אך רגזנית, ויוקו, חתולה עוללה וסקרנית (שבזה הרגע קפצה עליי ומביטה בי לליטוף בגירגור).. כל אחד בצלחתו מקבל אוכל, ויחדיו אוכלים ארוחת בוקר. אני מתיישבת מול המחשב. 7 נוטיפיקיישנז בפייסבוק.

יש בקרים שאני יושבת שעה ובוהה על מסך המחשב ותוהה עם מה להתחיל לעבוד הבוקר. זהו ריקוד בין החופש של היצירה והספונטניות שלה, לבין לוחות זמנים ויעדים ממשיים אשר הצבתי לעצמי. כמו ללכת על חבל דק מאוד. שניה אחת לא אביט, ואני עשוייה למצוא את עצמי עובדת כמו רובוט ללא נשמה, ו/או שניה אחרת להסחף לתוך היצירה ולשכוח את העולם שסביבי. אז החלטתי שבבקרים כאלו, שאיני מצליחה להתפקס, לתת לעצמי שעה שעתיים לעבוד באופן חופשי ואינטואיטיבי, ואח"כ אחרי שהתחממתי, לאסוף את עצמי ולהתחיל לעבוד.

זה מה שיצא מהבוקר הזה; הרבה פעמים אני מתחילה מרפרנס צילומי, וכשיש לי קווים כלליים אני לרוב נפרדת מהמקור, וממשיכה לרוב בלי להבין יותר מידי למה ומדוע אני מציירת מה שאני מציירת. אח"כ אני לפעמים יכולה לראות במבט לאחור איזו משמעות הייתה לעבודה אולי כמו חלום.

תוצאות הבוקר הזה

נראה לי שזהו לעכשיו,
בכל זאת, רצוי שאכין קפה ואתעורר סופית..

PS זה האתר שלי לכל המעוניין: http://cargocollective.com/meravkeet

רשומת הרשומות

התחלות מגמגמות
לתת כותרת לרשומה, זה מלחיץ אותי. מה אם ברגע שאתן לתוכן כותרת אהפוך למשועבדת אליו. טוב אז אשאיר את הכותרת ריקה. יופי. אז נכתוב. הרבה זמן לא כתבתי. המקלדת ואני עוד מגמגמות צעד צעד. אני לא יודעת מאיפה להתחיל, שורה נכתבת ונמחקת. מהראש אף פעם לא הצלחתי ליצור. הראש יותר מידי מסוכסך עם עצמו. אולי כל הבלוג הזה מיותר. אולי זאת עוד בריחה מעשייה אמיתית.

אדון פרפקציוניסט ומר דחיין
הו הנה, מצאתי על מה אכתוב, דחיינות ופרפקציוניזם. צמד חמד אשר נוהגים לאמלל את חיי תושביהם כמו דיקטטורים נמוכים ושמנמנים. הפרפקציוניסט הוא החננה שבי- הילדה הטובה שתמיד תמיד תמיד עשתה שיעורי בית, הגישה את כל העבודות בזמן, תמיד ממנה ביקשו להעתיק שיעורים, ובזמן שהחברה אחרי בית ספר "ירדו לעיר" (קטע ירושלמי) אני חזרתי הביתה. הוא זה שלא רוצה לשחרר אותי, הוא זה שמטיל עליי חרדות ממשימות שאולי לרוב האנשים יקראו זוטות. הדחיין, הוא הסטלן, זה שאומר, יאלללה, אז תשלמי את הדוח, תעשי בדיקות דם, טסט לאוטו, בדקי את חשבון הבנק אחר כך… כן, כן, אחר כך, מילת הקסמים, אשר מאפשרת להרגיע את הדיקטטור השתלטן והקפדן. והזמן הוא חולף, זה מה שהוא עושה. ומה שהתכוונתי לעשות ב…

תמיד היה קיים הצורך הזה בהחשפות? למה אני רוצה לכתוב בלוג בכלל? מאיפה הצורך הזה נובע? אני בן אדם מופנם, אשר חושף את חיו הפרטיים למעטים. אולי הדיון הזה כבר דש את עצמו למוות כבר בשנת 2003.. אבל אני עדיין תוהה. למה יום נטול לייקים מעלה בי חשד פרנואידי קל שאני כבר "איבדתי את זה", מספידה את עצמי בטרם עת.

ב1889 החליט ואן גוך שיהיה אמן. מתי אני החלטתי? לא חושבת שזו הייתה בכלל החלטה ממש. לדעתי זה לא משהו שאתה מחליט להיות- זה פשוט אתה.  הרבה שנים שמרתי את הטייטל הזה לגדולים ממני. אבל היום אני חושבת שאני מתחילה להתרגל לתואר הזה. כמו שחתול הוא פשוט חתול.

בין חתולים לילדים
מדברים על חתולים. יושבות לצידי שתיים כאלו. אחת קשישה שמה דנה, השנייה פעוטה, יוקו. חיות עם אופי. הן לא מסתדרות משום שהן כל כך דומות.. זה מפתיע כמה חיות גורמות לך להבין על מה אתה עוד צריך לעבוד על שיהיו לך ילדים. וזה קצת מוזר לגלות בעצמך את הקול האימהי. נדמה לי שאנשים לא מבינים כמה ההכנה המנטלית לפני ההורות היא קריטית. וההכנה הזו פוגשת את כל הלכלוך שניסית אולי להמנע מהלתעסק איתו במהלך התבגרותך. רבים בוחרים להתעלם ממנו כל חייהם. כמובן שצורת חיים זו אינה פתורה מחוסר נחת. ההתעלמות גובה מחיר נפשי, בריאותי- שלך ושל ילדך. מבלי לשים לב אט אט תטפטף את הרעל לדור הבא.

מקס, הכלב שלנו, יצא מהבית לפני יומיים לבוש פרווה בהירה, יצא ועוד לא חזר, ולו בשביל לאכול קצת. אני מודאגת.. היום נסענו ברחבי המושב וקראנו בשמו- אפילו שאלנו כלב אחר שפגשנו אם הוא ראה את מקס. הוא לא השיב. כל הסנריוז הכי מפחידים רצים לי בראש. ופחד שאולי ככה, בלי הכנה מוקדמת, בלי פרידות, הוא הלך ולא ישוב. הוא כלב מבוגר- ועדיין רודף אחרי כלבות. לפני שנה אמר וטרינר אידיוט שלא נשאר לו הרבה זמן בגלל הכליות שלו- אבל הוא בסדר. את מקס הכרתי כשהכרתי את נמרוד- האיש המדהים שלי שאיתו אתחתן בקיץ. אף פעם לא הייתי מהבנות שחולמות על חתונות.. כשהייתי קטנה למדתי מגירושי הוריי שנישואים נגמרים בגירושים. אז לא רציתי להתחתן. וגם לא האמנתי באלוהים- אבל זה נושא אחר- וחוצמזה, אני עדיין לא מאמינה. בכל אופן, אני עדין- ונמרוד גם, לא ששים להזמנות לחתונות, לא לחופה, לא לתעשייה ולא לרבנות- אנחנו טסים למקום יפיפה באירופה ושם נקיים את הטקס שלנו- שאנחנו עושים לעצמנו ולא בשביל אף אחד אחר. לי זאת נראת הדרך היחידה שהמשמעות והרומנטיקה בה נשמרת ונשארת המרכז. בכל אופן- שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. ככה אני חושבת.

אני ומקס החתיך

נמרוד ואני

אני בדרך כלל סלדתי מדברים שמריחים מהווי עדרי. כמו: מסיבות כיתה, מכנסי ציפי הירושלמיות, סרטי בורקס, חתונות (כאמור), ימי עצמאות, חגים (מאוד מאוד), דת, תורכיה- בטן גב, והרשימה הזו ממשיכה. כשביקרתי לראשונה בלונדון בגיל 16, הבנתי שפשוט נולדתי למדינה הלא נכונה. אני, עם החינוך הדרום אפריקאי של אבא שלי, הרגשתי בבית, אלפי קילומטרים מישראל. נתחיל מהאקלים; תמיד הייתי טיפוס של אפור, של סגרירי. לי יש מה שנקרא דיכאון עונתי- רק שבניגוד לרוב, שלי נובע מהקיץ. הכל נבול, הכל מסריח, הכל מעצבן בקיץ. והלחות! עיסת זיעה מצחינה. ונחזור ללונדון; חווה אלברשטיין צדקה! (רעיון לסטיקר), צריך להגיע לאנגליה, אני כבר מעכשיו מתאמנת על הכנת התה. אני לא מוכנה להגיע לסוף ימי ולהבין שהעולם הוא כל כך עשיר, ואני, הסתפקתי בחיים של מטר על מטר במדינה שחדלה כבר מזמן לאפשר את סוג החיים שאני מאחלת ליקיריי, ובטח לא לילדי העתידיים.

טוב- פוסט ראשון זה קצת מוזר.. מזכיר לי אותי את חברתי הטובה בילדות, יעלי, מקליטות את עצמנו כאילו אנחנו תוכנית רדיו- ומדמיינות שאי שם, מישהו שומע. אפילו היה לנו פתיח. לרשת חיים משל עצמם.. עתידו של הבלוג הזה לוטה בערפל.

להתראות לבנתיים