התחלות מגמגמות
לתת כותרת לרשומה, זה מלחיץ אותי. מה אם ברגע שאתן לתוכן כותרת אהפוך למשועבדת אליו. טוב אז אשאיר את הכותרת ריקה. יופי. אז נכתוב. הרבה זמן לא כתבתי. המקלדת ואני עוד מגמגמות צעד צעד. אני לא יודעת מאיפה להתחיל, שורה נכתבת ונמחקת. מהראש אף פעם לא הצלחתי ליצור. הראש יותר מידי מסוכסך עם עצמו. אולי כל הבלוג הזה מיותר. אולי זאת עוד בריחה מעשייה אמיתית.

אדון פרפקציוניסט ומר דחיין
הו הנה, מצאתי על מה אכתוב, דחיינות ופרפקציוניזם. צמד חמד אשר נוהגים לאמלל את חיי תושביהם כמו דיקטטורים נמוכים ושמנמנים. הפרפקציוניסט הוא החננה שבי- הילדה הטובה שתמיד תמיד תמיד עשתה שיעורי בית, הגישה את כל העבודות בזמן, תמיד ממנה ביקשו להעתיק שיעורים, ובזמן שהחברה אחרי בית ספר "ירדו לעיר" (קטע ירושלמי) אני חזרתי הביתה. הוא זה שלא רוצה לשחרר אותי, הוא זה שמטיל עליי חרדות ממשימות שאולי לרוב האנשים יקראו זוטות. הדחיין, הוא הסטלן, זה שאומר, יאלללה, אז תשלמי את הדוח, תעשי בדיקות דם, טסט לאוטו, בדקי את חשבון הבנק אחר כך… כן, כן, אחר כך, מילת הקסמים, אשר מאפשרת להרגיע את הדיקטטור השתלטן והקפדן. והזמן הוא חולף, זה מה שהוא עושה. ומה שהתכוונתי לעשות ב…

תמיד היה קיים הצורך הזה בהחשפות? למה אני רוצה לכתוב בלוג בכלל? מאיפה הצורך הזה נובע? אני בן אדם מופנם, אשר חושף את חיו הפרטיים למעטים. אולי הדיון הזה כבר דש את עצמו למוות כבר בשנת 2003.. אבל אני עדיין תוהה. למה יום נטול לייקים מעלה בי חשד פרנואידי קל שאני כבר "איבדתי את זה", מספידה את עצמי בטרם עת.

ב1889 החליט ואן גוך שיהיה אמן. מתי אני החלטתי? לא חושבת שזו הייתה בכלל החלטה ממש. לדעתי זה לא משהו שאתה מחליט להיות- זה פשוט אתה.  הרבה שנים שמרתי את הטייטל הזה לגדולים ממני. אבל היום אני חושבת שאני מתחילה להתרגל לתואר הזה. כמו שחתול הוא פשוט חתול.

בין חתולים לילדים
מדברים על חתולים. יושבות לצידי שתיים כאלו. אחת קשישה שמה דנה, השנייה פעוטה, יוקו. חיות עם אופי. הן לא מסתדרות משום שהן כל כך דומות.. זה מפתיע כמה חיות גורמות לך להבין על מה אתה עוד צריך לעבוד על שיהיו לך ילדים. וזה קצת מוזר לגלות בעצמך את הקול האימהי. נדמה לי שאנשים לא מבינים כמה ההכנה המנטלית לפני ההורות היא קריטית. וההכנה הזו פוגשת את כל הלכלוך שניסית אולי להמנע מהלתעסק איתו במהלך התבגרותך. רבים בוחרים להתעלם ממנו כל חייהם. כמובן שצורת חיים זו אינה פתורה מחוסר נחת. ההתעלמות גובה מחיר נפשי, בריאותי- שלך ושל ילדך. מבלי לשים לב אט אט תטפטף את הרעל לדור הבא.

מקס, הכלב שלנו, יצא מהבית לפני יומיים לבוש פרווה בהירה, יצא ועוד לא חזר, ולו בשביל לאכול קצת. אני מודאגת.. היום נסענו ברחבי המושב וקראנו בשמו- אפילו שאלנו כלב אחר שפגשנו אם הוא ראה את מקס. הוא לא השיב. כל הסנריוז הכי מפחידים רצים לי בראש. ופחד שאולי ככה, בלי הכנה מוקדמת, בלי פרידות, הוא הלך ולא ישוב. הוא כלב מבוגר- ועדיין רודף אחרי כלבות. לפני שנה אמר וטרינר אידיוט שלא נשאר לו הרבה זמן בגלל הכליות שלו- אבל הוא בסדר. את מקס הכרתי כשהכרתי את נמרוד- האיש המדהים שלי שאיתו אתחתן בקיץ. אף פעם לא הייתי מהבנות שחולמות על חתונות.. כשהייתי קטנה למדתי מגירושי הוריי שנישואים נגמרים בגירושים. אז לא רציתי להתחתן. וגם לא האמנתי באלוהים- אבל זה נושא אחר- וחוצמזה, אני עדיין לא מאמינה. בכל אופן, אני עדין- ונמרוד גם, לא ששים להזמנות לחתונות, לא לחופה, לא לתעשייה ולא לרבנות- אנחנו טסים למקום יפיפה באירופה ושם נקיים את הטקס שלנו- שאנחנו עושים לעצמנו ולא בשביל אף אחד אחר. לי זאת נראת הדרך היחידה שהמשמעות והרומנטיקה בה נשמרת ונשארת המרכז. בכל אופן- שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. ככה אני חושבת.

אני ומקס החתיך

נמרוד ואני

אני בדרך כלל סלדתי מדברים שמריחים מהווי עדרי. כמו: מסיבות כיתה, מכנסי ציפי הירושלמיות, סרטי בורקס, חתונות (כאמור), ימי עצמאות, חגים (מאוד מאוד), דת, תורכיה- בטן גב, והרשימה הזו ממשיכה. כשביקרתי לראשונה בלונדון בגיל 16, הבנתי שפשוט נולדתי למדינה הלא נכונה. אני, עם החינוך הדרום אפריקאי של אבא שלי, הרגשתי בבית, אלפי קילומטרים מישראל. נתחיל מהאקלים; תמיד הייתי טיפוס של אפור, של סגרירי. לי יש מה שנקרא דיכאון עונתי- רק שבניגוד לרוב, שלי נובע מהקיץ. הכל נבול, הכל מסריח, הכל מעצבן בקיץ. והלחות! עיסת זיעה מצחינה. ונחזור ללונדון; חווה אלברשטיין צדקה! (רעיון לסטיקר), צריך להגיע לאנגליה, אני כבר מעכשיו מתאמנת על הכנת התה. אני לא מוכנה להגיע לסוף ימי ולהבין שהעולם הוא כל כך עשיר, ואני, הסתפקתי בחיים של מטר על מטר במדינה שחדלה כבר מזמן לאפשר את סוג החיים שאני מאחלת ליקיריי, ובטח לא לילדי העתידיים.

טוב- פוסט ראשון זה קצת מוזר.. מזכיר לי אותי את חברתי הטובה בילדות, יעלי, מקליטות את עצמנו כאילו אנחנו תוכנית רדיו- ומדמיינות שאי שם, מישהו שומע. אפילו היה לנו פתיח. לרשת חיים משל עצמם.. עתידו של הבלוג הזה לוטה בערפל.

להתראות לבנתיים